Inside me

I am in Auroville, India
It’s amazing that I came to this remote place for 2 days the most, and I am already 10 days here. and to tell you… it will be difficult to depart.

This place was created 40 years ago and the ideas that led to create the place are unique.
No doubt to my opinion, there were some influences of the Kibbutz ideas, living in a community, building the town with ideas of equalities in mind etc. What is interesting that there is no religious or political ideas involved at all, (political ideas unit the Kibbutz) it’s a community that aims to integrate people from all over the world (40% are Indians). The people choose to do meditation, yoga, etc. as a way of life, and to live in a GREEN invairment, also Money is not the main motive in life.

Going so far way from home it does not mean that I am new, or changed. Leaving home means a big change for every one and especially for me. (Cancer) But I see that it gives more time to be oneself. It gives time to see others, to look at the world in a precise way, but mainly to look inside.

I am like a beginner. I am not used to think only about myself.
We always are used to put bounderies between our self by/with 'thing we have to do', giving attention to some one else, obligations of all kinds of things. We do neglect ourselves!

I am obliged to myself - to look inside me.

Auroville - A community in a paradise place

I am traveling with a plan, but mainly I give the chance to lead. So, by chance I met a few lovely people that live in Auroville. www.auroville.info/WISP

It’s only half an hour drive from Pondicherry, but it’s like a different world.
I took a tuk-tuk car and came to see the place. I joint a 3 day course of introduction to Aurovill with 21 others from differnent nationalities and age groups from 18 to 70. In the group were 2 Americans, 2 Germans, 3 Israelis, 2 Indians etc.

The Community of Auroville started 40 years ago, by a remarkable woman called 'The Mother', and her spiritual leader Sri Aurobindo, they had a vision of an unique & different kind of community life.

"the first condition to live at Auroville is to be convinced of the essential unity and to have the will to collaborate for the material realisation of that unity." The Mother wrote in 20.6.64 (?)
On the 28th of Feb.1968 with representatives from 124 countries that brought soil from all over the word, the foundation was put down, with the Indian government support. The first settlers lived with no running water or electricity. (I met Barbara the first woman settler.) Now there are 2000 people living in small communities. In the centre of Auroville there is an extraordinary round building - The Matriaudir, surrounded with beautiful gardens - the spiritual centre.

Auroville is a GREEN place, with great concern for the envirment. The Vegetables & fruits are organically grown, some if the houses are 'green' with solar electricity.They are replanting The Ever Green Tropical Forest that was demolished by the French & English.
This community is like an Utopian society, trying to build with human unity & intuitive intelligence the city & society of the future.

I am staying in Auroville a few more days to breath & feel.

Marco Pola’s adventures in India

I am in America!
well, not to worry, I didn't leave or run away, but I was lucky to be invited for a few days to a beautiful Hotel, the old English style hotel, and to be driven around Chennai town with a choffer! So I am calling it = America!!
But, as all the good things end quickly, I am back to reality! Curring my bags on my back, taking (today) the bus to Pondicherry. (in the south-east.)
In the bus there are 3 stuff members: One is the driver, the second is checking the tickets and the teired is operating the radio & video. Which means, he’s in charged on the music & films!!!! It’s a lovely job, and pretty important!
For 3.5 hours, we heard loud Indian songs, and than laud Indian dramatic voices of an Indian film! but funny enough, I am not complaining, I am describing the feeling & the sounds. It was like a nice blanket covering the passengers during the journey!! Than suddenly I was asked to go off, as I arrived at my destination (the rest continued). I went down with my bags, and the heavy heath of the sun started pressing my head & body!
I must say I felt so lonely! It was so friendly in the bus, every one was shaking his head to the sweet music.
(I am writing in English, so be patient with my mistakes.)

Marco Pola goes to India

אני בשערי הודו.
אני יושבת כעת במטוס ומרגישה את המדינה שאליה מתקרבים. המטוס מרופט ומוזנח והשירותים מלוכלכים. הדיילות ההודיות הנחמדות יושבות ומשוחחות על דא ועל הא, לא כל כך דואגות לנוסעים, אבל האמת היא - גם להן מגיע לשבת. הן שכחו לתת לנו הטפסים למילוי וכעת הנוסעים עומדים מול פקיד ההגירה ורושמים פרטים. הכל כנראה מסתדר מעצמו איך שהוא בהודו.
בשדה התעופה הקטן והפשוט של צ'אניי (מדרס) Chennai, יש את ה-DNA של המקום. השירותים הם שירותי כריעה, במצב של כמעט הזנחה. גברת בסארי מושיטה לי נייר טואלט, ועם צאתי מבית הכיסא (היכן הכיסא?), מחכה לי ביד מושטת לקבל תשר, על פניה חיוך נעים ותנועות גוף מתאימות.
שנים ארוכות אני שומעת מאנשים שהם נוסעים להודו. כשגרתי באנגליה, זו היתה אופנת ההיפים בשיאה - לנסוע להודו לקבל השראה וללמוד את/על החיים. הרגשתי שהייתי בהודו. לא פעם ולא פעמיים חלמתי שאני מסתובבת שם כמו בבית. בבקורי בניו זילנד, הודו הפכה להיות מוחשית וקרובה, אבל היו רגעי חרדה. הדבר דווקא התבטא בתחום החפצים, כלומר ה'בית': איך אוכל לארוז את כל חפציי בתיק אחד? מצד אחד, לקראת נסיעה להודו משילים הכל, ומצד שני, אני רגילה ל'כמה' מוצרי צריכה שאינני יכולה בלעדיהם.

אני נזכרת בהגיעי ליפן. השירותים בשדה התעופה היו כל כך נקיים, שזה היה מהמם. מאז עברו כ-12 שנה ועדיין הדבר נרשם אצלי בזיכרון כשיא - השירותים הציבוריים ביפן נקיים כמו בבית, וזה יכול להיות גם בתחנת הרכבת או במסעדות. היתה מסעדה יוקרתית אחת בה אכלתי, כשנכנסתי לשירותים - רמת ההיגיינה, הפאר, הצבעוניות והחדשנות היו ברמה יוצאת דופן, כבסרט עתידני. הכיסא היה מרופד ומחומם, בלחיצת כפתור התלבש עליו כיסוי פלסטיק חד פעמי. בעיניי רוחי אני שומעת שמתנגנת שם מוזיקה ויש סידור פרחים שמדיף ריח כבושם. (היה או לא היה?)

כעת אני בהודו ולא אפליג יותר בחלומות אל העבר, אהיה כאן ועכשיו!
הנסיעה למרכז העיר משדה התעופה הייתה רצופה בצפירות, התנועה זרמה למרות שכולם נדחפו והתעלמו מהרמזורים האדומים. למזלי, אני מתחילה את הביקור ב'נחיתה רכה' בגסט האוס יוקרתי, באזור וילות ירוק ובו עצי תמר רבים. בצ'אניי, נאמר לי, זה המקום היחיד בהודו שיש בו עצי תמר בשפע. כריזנטמות כתומות יושבות בכלי מים על השולחן, מקבלות את פניי כמחייכות.
הודו זה כאן! אני אומרת לעצמי ולא מאמינה.

לפני שנים אחדות, כשגעשו הרוחות באגף הימני מפינוי עתידי של ההתנחלויות ביהודה ושומרון (אין חדש תחת השמש….) הם שיווקו את רעיונותיהם בסטיקרים. אחד מהם אמר: יהודה ושומרון זה כאן! משפט חזק שאמר הכל. וכך, באותם ימים הפלגתי בחלומות שלי עם נסיעה להודו שלא יצאה אל הפועל, ומתוך החסך הזה, אמרתי לעצמי - הודו זה כאן.

עשיתי לפחות צעד קטן באותה עת, בנסיעות תכופות לכנרת - מקום ציורי, מרגיע ומדהים ביופיו.
אבל כמו שקורה בחיים, רעיונות הם במקום אחד והמציאות באחר, וכך מצאתי את עצמי רק עם סיסמה כתובה בטלפון הסלולרי שלי (רשומה עליו עד היום): כנרת זה כאן!

אני מביטה כעת מחלון החדר ורואה נוף יפה וירוק שמשקיף אליי - הודו זה כאן!

Marco Pola meet’s an old man

הגעתי לבית חב"ד בבנקוק. אין ספק שעד שלא רואים את הפעולה המבורכת הזו, והרעיון הנפלא שהגה הרבי מלובביץ', לא כל כך מבינים מה זה אומר. מבחינתי, אין לי מקום אחר לאכול בבנקוק, חוץ מאשר אולי במלון הילטון או שרתון, אבל לשם לא הגעתי. זה לאו דווקא מבחינת הכשרות בדיוק, זו התפיסה של ההגיינה הבסיסית ואיך מזון מתקבל על פי התפיסה שלנו. אני רואה כאן ברחובות בשר טרי יושב שעות ארוכות בדוכנים, חלקן שעות חמות מאד, ללא קירור וללא כיסוי ומגן הולם לפחות. בנוסף, אני לא יכולה לשכוח את התמונה של 2 כלבים רדומים, בכלוב קטן באחת הסימטאות. לא יודעת למה הם היו בכלוב, אבל היות וזה היה בסביבה ההומה של הקוראסן, מרכז התיירות והמזון מהיר, אחת האפשרויות שאולי זה היה יעודם… לצערי, התמונה לא יוצאת לי מהראש. בקיצור, הלכתי לרב של בית חב"ד וברכתי אותו על עבודתם הברוכה!!
בית חב"ד זה גם מקום מפגש עם אנשים, ולי זה נתן אפשרות להחליף כמה מילים עם אנשים 'משלנו'.
המפליא, שהאיש המבוגר והסימפטי, הינו איש אקדמיה, ד"ר לכימיה בארץ, פרופסור בחו"ל (לא אוסיף פרטים נוספים…), איש חכם ללא ספק, ולא רואה אלא את הסיפור האמיתי שלו. הוא רואה רק את האהבה של הצעירות אליו. הוא בטוח שזו אהבת אמת. הן פשוט מתאהבות בו!!!
כמה יפה בסך הכל, הרי כולם נהנים.
מהסיבות המובנות הוא התיישב כאן בתאילנד. לא מוכן לעזוב את מכרה הזהב של נשים צעירות 'שאוהבות' אותו.
הרגשתי לידו כאדם מבוגר ובוגר מאד.
על פי שיטת הויאגרה, כנראה שהשמים הם גבול הדמיון. למדתי לדעת שההשפעה מגיעה כל כך גבוה.

Marco Pola’s lonley planet

יש בזה משהו ייחודי לטייל לבד. הכל נעשה בקצב הרצוי לך ואין לעשות את הממוצע: הוא רוצה לשחות והיא רוצה ללכת למוזיאון, לדוגמא. אבל לא הכל ורוד ושמים תכלת בלבד, כי יש רגעים של בדידות ואפילו הספקתי לשאול יותר מפעם את השאלה הפשוטה: מה את רוצה לעזאזאל? לאן את הולכת בדיוק? מי צריך את כל זה? עוזבת את הנוחיות שלך, הסדר וההרגלים ויוצאת להרפתקאות. אבל, כן, ההרפתקאות והנגיעה בבלתי נודע, הבלתי צפוי, יש בזה משהו חדש, מרטיט ואפילו משכר וממכר.

ביום השלישי שלי בניו זילנד, החלטתי ללכת למוזיאונים להכיר את התרבות שם, קודם כל. ביום הספציפי שאני מספרת עליו, הלכתי למוזיאון האמנות באוקלנד. התערוכות היו מעורבות, המענינות ביותר עבורי היו תמונות השמן של ציירים ניו-זילנדיים שציירו את האובריג'ים על כל תלבושותיהם, והקעקועים על פניהם. לחלק מהתערוכה הלכתי בצירוף מדריכה וזה היה יעיל מאד לשמוע פרטים נוספים שאין ביכולנו לדלות מסיור מהיר ועצמאי במוזיאון.
אני יוצאת לקפה שליד המוזיאון, הוא פונה לרחוב ציורי, ירוק ושקט למדי. אני שותה להנאתי קפה על חלב סויה כהגלי, והנה אני רואה אישה ממש ציורית יושבת במרפסת הקפה, חובשת כובע רחב שוליים ובגדיה בצבעים פסטליים. הסתכלתי עליה ארוכות, אהבתי שהיתה מאד עסוקה בעצמה והביטה כאילו פנימה לעצמה למרות שמבטה היה כלפי העולם והחוצה. אחרי הרהורים רבים, החלטתי שאצלם אותה, כי כזו תמונה בדיוק הייתי רוצה לצייר פעם, של האישה הזו. הוצאתי את המצלמה, הצלחתי ללחוץ פעמיים על הכפתור, והגברת קמה בפתאומית, לא הרגישה כלל בפלאש שפעל, הסתדרה ועזבה את הקפה. היה לי מספיק זמן לחשוב עוד קודם, שאלוא הייתי מבקשת את רשותה, הרי שתנועותיה היו הופכות להיות ב'פוזה' ולא טבעיות כפי שהיו. שמחתי שהצלחתי לפחות לצלם גם את אלו הבודדות.
סיימתי את הקפה ויצאתי לשירותים. והנה אני רואה שם את האישה.
היי, אני אומרת לה. למרות שלא שאלתי את רשותך, צלמתי שתי תמונות שלך, אז רציתי להצהיר את הדבר בפניך, כי יצאת בפתאומיות. וגם, רציתי לצלם עוד כמה תמונות ברשותך.
אותי? צלמת אותי? שאלה ופניה נעימים וגם קולה. מה מצאת בי? דווקא אותי? שאלה בתימהון.
כן, את נראית יפה. עניתי.
קיבלתי את הרשות וצלמתי עוד כמה תמונות. טוב, אני לא נראית משהו, עם הכובע רחב השוליים, כי יש לי מלנומה על האף. את יודעת בניו זילנד אנחנו חשופים כי אין אוזון, אמרה.
כן, המראה שלך עם הכובע, זה מה שמצא חן בעיני, עניתי. מופתעת מהישירות והפתיחות שלה. תוך שניות מכאן והלאה השיחה קלחה בינינו, על הילדים כמה מילים, עלינו, על העבר ועל העתיד.
החלטנו שאנחנו נמשיך לטייל יחד ולשוחח. לאחר כשעה מצאנו את עצמנו אוכלות יחד במסעדה צימחונית סינית מדהימה, טעימה וזולה להפליא. הזמן עבר בנעימים ובמהירות וליוויתי אותה עד לאונייה אותה לקחה בדרכה הביתה, לחצי האי דבונפורט - Devonport, שנמצא בדיוק מול אוקלנד, כ-13 דקות נסיעה בפרי. חזרתי 'הביתה' שמחה ומאושרת על שפגשתי אישה נעימה שיכולתי ליצור אתה קשר מיידי, וכבר ציפיתי לפגישה הבאה. הספקתי לבקר אותה בביתה, טיילנו בשכונה הציורית בה היא גרה ויצאנו לטיול טראק קצר ומפרך באחד מאיי הלבה הלא מיושבים - Rangitoto.

הבן הצעיר מבין שלושת בניה - ג'ונתן, בן ה-17 שאל אותה: זה לא מוזר להכיר מישהו בשירותים?
הבטחתי לשלוח תמונה שלי לברברה = Barbara.

Marco Pola

נחתתי לפני כמה שעות בבנקוק. כשהגעתי לכאן בפעם הראשונה זה היה שוק עצום בשבילי, קיבלתי מכה רצינית לראות את האנשים שאוכלים על הרצפה, מבשלים בחוץ וחיים ברחוב. יש אמנם את המקדשים עם האלים מזהב, אבל העוני כל כך בלט וצעק לי מול העיניים, שהוא דחק ממני להנות ולראות את שאר המראות.

במילים אחרות, אני יכולה לאמר שנפלתי למשכב מהמראות הללו והקאתי את נשמתי ועוד. זו לא הפעם הראשונה בחיי שקושי מחשבתי עשה לי להקיא פיזית. פעם אחרת שזכורה לי באופן ברור מאוד, הייתה כשהוזמנתי למפגש פנויים פנויות. זו היתה הפעם הראשונה שהייתי במפגש כזה (לפני שנים רבות) וכשראיתי את 'שוק בשר' (זו כותרת מילולית המביאה את הדברים כפי שהיו) ואת ההתנהלות הדוחה בין המינים, ללא כבוד הדדי, חזרתי לביתי ו'הקאתי את נשמתי', כמו שאומרים. זה לא היה קילקול קיבה, אלא, סטייה והחלטה גופנית שהתקבלה בצורה בלתי רצונית, שעשתה לי ניקיון בגוף וכנראה בנפש. תודה שיש לנו את המנגנונים הללו. נכון, פעולה זו היתה פתרון פרטי שלי, כי לצערי, לא תמיד אפשר וניתן לצאת ולהציל את העולם כולו.
כשאנחנו באים למקום חדש, לארץ חדשה, אלפי דברים חדשים מתגלים לנו, משדרים לנו איפורמציות ברמות שונות. בתאילנד, התחושה המיידית שלי הייתה - כמה האנשים כאן קטנים, חסרי ערך וחשיבות. זה העציב אותי מאד, במיוחד שאי אפשר לשכוח שזו ארץ תיירותית מאד, אבל חלק חשוב מתעשיית התיירות מבוסס על תיירות מין, קטינים, קטינות וכו.

הגעתי היום מניו זילנד. זו ארץ באמת רחוקה ומבודדת, אי שיושב לו במפה בקצה הדרומי, דרום מזרחית לאוסטרליה, כמעט נופל מחוץ לכדור הארץ. אבל, הדבר הראשון שהרגשתי שם - כמה האנשים חשובים!!!

קשה לי להסביר איך יורדים מהמטוס וכבר מרגישים תחושות ברורות כל כך. אבל, הרי אומרים, כששני בני אדם נפגשים - תוך שניות בודדות, בפגישה קצרה אחת, 'המחשב' האנושי עושה סקר מערכות כולל וכבר יודע להוציא פלט: האישה שעומדת מולי מתאימה לי…. היא מתאימה להיות אם ילדי… הוא מתאים להיות הממשיך של הדור שלי… הוא יוכל לפרנס אותי ואת ילדי בעתיד וכו.
למשל, התרשמתי מאוד ממעברי החצייה באוקלנד. נושא קטן ובלתי חשוב, אבל הוא כתמצית נתונים: DNA של אישיות המדינה. (על הנופים עוד לא התחלתי לדבר, אבל הם מעשה האל, לא מעשה ידי אדם.) בכל מעבר חצייה, ניתן ללחוץ על כפתור ואחרי שניות מספר, התנועה מפסיקה והולכי הרגל עוברים במעבר החצייה!!! איזה תענוג! זו התייחסות לאזרח. כאן האיש הקטן חשוב.

כל החופים בניו זילנד שייכים לכולם! חופי רחצה עם חול לבן, חופים עם סלעים, חופים עם אבני חצף, חופים עם חול שחור!! אין חוף פרטי, אין חוף סגור, אין חופים שקונים ובונים עליהם בתי דירות, וילות או כל בנייה בקו הראשון! החלטה כזו היא שמלמדת על האנשים שדוגלים בשוויון ועל חברה שרוצה ושומרת על השוויון.
לכן, לא התפלאתי כשלמדתי שנשות ניו זילנד היו הראשונות בעולם שקבלו זכות הצבעה. יותר נכון, הן היו הראשונות שנלחמו לקבל, וקבלו זכות הצבעה.
כל זה החזיר אותי לחשוב על האזרח הקטן בארץ, בארץ הקטנה שלנו.
ה-DNA שלנו שונה, אצלנו חושבים אחרת.