הפעם רציתי לספר בדיחה שנשלחה אליי מלוס אנג'לס. (בהמשך לפוסט הקודם)
אישה כבת 45 לקתה בהתקף לב ונשלחה באופן מיידי לבית חולים לניתוח. בהיותה בין החיים והמוות על שולחן הניתוחים, ראתה את אלוהים.
שאלה אותו: האם תם זמני?
אלוהים ענה לה: לא!! נותרו לך 43 שנים, 3 חודשים ו-8 ימים לחיות.

מיד לכשהחלימה, נשארה בבית חולים ועשתה ניתוח פלסטי בפנים, שאבה שומן בירכיה, עשתה השתלת חזה וניתוח לייזר לחיטוב הבטן. אח"כ שינתה את צבע שיערה, עשתה יישור שיניים והלבינה אותן - כל זאת במסגרת ההבטחה שיש לה זמן כה ארוך לחיות.
בתום הטיפול האחרון בבית חולים, יצאה לביתה, חצתה את הכביש ליד הבית ואמבולס דרס אותה והרגה.

כשהגיעה האישה לפני האלוהים, שאלה: חשבתי שאמרת שנותרו לי 43 שנים. למה לא הוצאת אותי מגלגלי האמבולנס?

השיב אלוהים: לא הכרתי אותך!!

קודם כל הברכות:
שנה טובה מאושרת ושמחה!

שנת שלום!

בריאות טובה ושכל החלומות יתגשמו!

לאחרונה, אני מתמרנת ובוחרת בקפידה את כלי התחבורה הנוח עפ"י המטרה והזמן שבידי. פעם נוסעת ברכב הפרטי, פעם ברכבת, רוכבת על האופניים לסידורים בכל העיר ונהנית, נוסעת במיניבוסים של הקווים 4 ו-5, ולאחרונה גיליתי את האוטובוס. מצחיק אותי לשלם כפנסיונרית 2.60 = שני שקל וששים אגורות! עבור הנסיעה.
וכך נתקלתי מקרוב, במראה הידוע של אנשים שרצים אחרי האוטובוס. האוטובוסים שומרים הרבה יותר על 'הכללים' לעומת פעם, ולא עוצרים אלא בתחנות ואפילו לא לחברים. גם כשהאוטובוס נוסע, הוא נוסע! לא עוצר גם אם רצים אחריו, זאת, פרט אם רצה אחריו בחורה צעירה בחצאית ורצוי בעקבים. אז בדרך כלל, הנהג, רואה את המראה המשובב במראה, 'מתחשב' ועוצר גם באמצע הכביש.
וכך, במחשבה אופטימית זו, אני רואה את האוטובוס ומתחילה לרוץ אחריו… הנהג מסתכל במראה, רואה אישה מבוגרת בת 60+ רצה אחרי האוטובוס ונוסע, בלי להניד עף עף. לא בקשתי שיעצור באמצע הכביש, אלא שימתין עוד דקה אחת, כי אני ממש ליד דלתו!

אני מאמינה שתחושה זו של איפה ואיפה בין אנשים צעירים ומבוגרים, היא הסיבה הגורפת לנשים שעושות ניתוחים פלסטיים; הרצון להמשיך ולהראות צעירה, מבוקשת, מחוזרת ומכובדת בעקבות כך! כנראה שזה אפילו שווה את הכאבים, ואת הקושי להתרגל לפנים החדשות שמקבלים על הפנים.
צריכה לעשות החלטה: או שאפסיק לרוץ אחרי האוטובוס או שאחפש מנתח פלסטי…