בזכות התחושה הפנימית של ידידתי בתיה, אני כותבת את הפוסט הזה.
קשה לי להגיד בפירוש - אבל אני מחפשת את האמת. זה נשמע גרנדיוזי מדי, אבל החיפוש אחר האמת הוא המעניין - הדרך!
ומה יהיה אם אמצע? מה אני אעשה אז?
האמת!

בבלוג שלי אני כותבת כשהדברים פורצים בכוח, על נושאים שונים שמציתים אותי. הבלוג צעיר, אבל אני שמחה שיש לי במה קטנה בה אני מדברת עם העולם - מספרת, מתארת חוויות ומוסיפה את צורת הראייה שלי. אני כותבת על נושאים שאני רואה אותם כחשובים, ומצפה שיהיה דיון עליהם, שיעוררו אחרים למחשבה. גם כשזה לא קורה בהיקף שהייתי רוצה, ויש לי רק קוראים בודדים, דיינו!

מאז ומעולם הדברים שעניינו אותי היו קשורים לנחלת הכלל. גם בעבודה האמנותית שעשיתי התייחסתי לחוויות קולקטיביות ולא דווקא לכאב הפרטי. בדרך כלל מדברים על כאב, זה מעניין, אבל זה לא מספיק בשבילי, אני חושבת שהשילוב צריך להיות בין שניהם, החוויה הפרטית והחוויה הקולקטיבית, במילים אחרות - האוניברסליות.
גם בספר שכתבתי, לעניין הזה היה מקום חשוב בהחלטות שלי.

למשל, אין הפרדה בזבל שלנו בין עיתונים, בקבוקי זכוכית, בקבוקי פלסטיק, פחיות שתייה וכו… ואין מקום לאיסוף נוח לבטריות שמרעילות את האדמה היקרה שלנו. כמה אנחנו נלחמים עליה וכמה אנחנו מזלזלים בה, בצורה בוטה וקולקטיבית! גם אני כאזרחית, לא צועקת מספיק לשינוי. זה כאב הרבה יותר גדול ועמוק מהכאב הפרטי שלי.

נדבר רגע על הרשימה של אתמול, בכיכר רבין, שילבתי בה תיאור של האירוע והבאתי ממחשבותיי. לא התכוונתי להביא את קורא הבלוג למקום שלי, או לשכנע בצדקת דברי, אבל כן, הכוונה הייתה לספר מה ראיתי ולהוסיף את מבטי הספציפי. עובדה, היום נכתבו הרבה מאוד כתבות ופוסטים על העצרת של אתמול, וכל אחד דיבר בשפה שונה וכתב מזווית אחרת; מה ראה, מה שמע ומה הוא חש.

הדיאלוג הוא שמעניין, וזוהי הדרך לשינוי!

בלי לחלום על דימוקרטיה, בלי לדבר עליה, בלי להצביע ברגליים בכיכר, דבר לא יקרה!

התגובה שצמחה לפוסט שלם - זה תהליך הביטוי שהופך לחשיבה קולקטיבי, כפי שניתן לראות בפוסט "איך הפסקתי להאמין בדמוקרטיה", מאת זוהר מנור-אבל.

לצערי הרב היה צריך להיוולד התינוק הזה, כדי ששוב יידלקו האורות בעוצמה כזו בכיכר לזיכרו של יצחק רבין. השנה הגיעו כ-150,00 איש, לעומת כ-100,000 איש בשנה שעברה. אז הכיכר נכנסה לשגרה, ובאיה בימי הזיכרון הלכו ופחתו.
אני זוכרת היטב את השנה שעברה, הרוב היו צעירים וצעירות מתנועות הנוער שנשאו באופטימיות שלטים כבדים ממשקלם. בכיתי למראה הצעירים הללו שצעקו "שלום עכשיו"!
הם הם אמרתי בלבי 'בשר התותחים' של המלחמה הבאה. ולצערי, אכן צדקתי.

נהג המונית שהביא אותי היום לכנס, אמר בידענות של נהג מונית: 'מי שקבע את תאריך ההתייחדות, קבע את תאריך הלידה! יחד עם הניתוח הקיסרי, שניתן לקבוע אותו על-פי רצון היולדת, הם יכלו לדייק, וכך הצליחו לשגע את כל המדינה! רק חבל שהשופט שכח אותנו האזרחים בסיפור הזה!' סיכם נהג המונית.

הכנס הערב החל בהשמעת קולו העמוק של יצחק רבין מכל קצוות הכיכר, מהמפגש הדרמטי ההוא ב-4.11.95, יחד עם קולות רוחשים של הקהל מאותם ימים.
שייקה לוי מהגששים, הקונצנזוס הלאומי, פתח ב"שיר הרעות".
את הטקס הנחה ברגש ארהל'ה ברנע שהדגיש כי יש להזכיר את הרצח ולא את הרוצח! 'לא נשכח ולא נסלח!' אמר בפאטוס.

הקהל היה מגוון, בשום אופן לא יכולים להגיד המקטרגים כי הגיעו רק המגוייסים מתנועות הנוער; הגיעו צעירים ומבוגרים, אנשים שרצו להיות שם, עמדו חמורי סבר ועצובים.

שוב בוקע מהרמקולים קולו העמוק של יצחק רבין - קול רגוע ומרגיע, אבל הוא נדם אז, ביום ההוא ונרצח. רואים במסכים הגדולים את פניו המחייכות של רבין, אין ספק, פנים טובות היו לו, מחייכות בביישנות הידועה. פניו ודמותו כמו סבא יקר לכולנו, שמחייך ומחבק בחיוכו את כולם. כעת מראים על המסכים את מאות ואלפי הצעירים והצעירות מאותם ימים בנובמבר 95, דור הנרות. הדור שדומם כעת ולא פועל. לא דופק ברגליו בכיכרות כמו באותם ימים, כשהיו צעירים וחולמים.<
שמעון פרס, נשיא המדינה אמר שיצחק רבין היה 'מדינאי ולא פוליטיקאי'.
אהוד ברק, שר הביטחון אמר: 'אנחנו מתגעגעים אל האומץ והיושרה של יצחק רבין. מתגעגעים אל האיש הביישן נטול הרהב והיומרה - תכונות שכה נדירות היום במחוזותינו.'
שמחתי לראות את ראש עיריית ירושלים, אורי לופוליאנסקי שגם הוא בא לכיכר. 'רבין נרצח וכולנו נפצענו אנושות' אמר.
שרית חדד שרה את 'שמע ישראל' ורבים הצטרפו למילות השיר:…'הכאב גדול ואין לאן לברוח'.

יובל רבין, דיבר בכאב: 'אבי הגן על כולנו, אבל אף אחד לא הגן עליו!'

ואכן המחשבה הזו עברה בראשי הערב. ראיתי את הבדיקות המדוקדקות באזור הסטרילי, עם מצלמות ומכונות זיהוי החפצים והרנטגן; שוטרים צמודים וצפופים היו פזורים בכל האזור. איך לא הקפידו כך אז? היום בקול רם אומרים שהיו התראות ברורות על מתאבד ערבי, אבל היהודי הוא שהצליח.
יובל רבין, מדבר זו הפעם הראשונה ב-12 השנים מאז רצח אביו, מזכיר את קולות המסיתים היום שנשמעים ללא מענה: 'היום בדיוק כמו אז!' הוא מדבר על הרוצח שממשיך להתל בכולם, כולל היתר הנישואין ובית הכלא שהופך לאולם שמחות ופסיקתו של השופט צבי גורפינקל.(*) הוא מסיים בקריאה לחזק את הממשלה של אולמרט בדרכה לשלום! ומסיים בשיר ששר אביו בכיכר ב4.11.95-: '…ובכל הכיכרות הריעו רק שלום!'

כמו בכל שנה, אביב גפן מסיים את הערב, שר ברגש ומזכיר לנו שוב את היום העצוב ההוא.

(*) לאסיר בטחוני ערבי השייח ראאד סלאח מחגנה, בדיון משנת 2004, לא נתנה אפשרות להחזיק את בנו שנולד בזמן שהותו בכלא.

לא הבנתי מה ההבדל?
דווקא עם היהודי הרוצח - רוצח ראש הממשלה! אתו היינו צריכים להחמיר!!

עדכון אחרון: איתמר בן-גביר, פעיל ימין, הגיש תלונה הערב, נגד יובל רבין במשטרת חברון בגין דבריו של רבין נגד השופט צבי גורפינקל, שהייתה בהם עבירת זילות בית המשפט והעלבת עובד ציבור.

קודם כל הברכות:
שנה טובה מאושרת ושמחה!

שנת שלום!

בריאות טובה ושכל החלומות יתגשמו!

לאחרונה, אני מתמרנת ובוחרת בקפידה את כלי התחבורה הנוח עפ"י המטרה והזמן שבידי. פעם נוסעת ברכב הפרטי, פעם ברכבת, רוכבת על האופניים לסידורים בכל העיר ונהנית, נוסעת במיניבוסים של הקווים 4 ו-5, ולאחרונה גיליתי את האוטובוס. מצחיק אותי לשלם כפנסיונרית 2.60 = שני שקל וששים אגורות! עבור הנסיעה.
וכך נתקלתי מקרוב, במראה הידוע של אנשים שרצים אחרי האוטובוס. האוטובוסים שומרים הרבה יותר על 'הכללים' לעומת פעם, ולא עוצרים אלא בתחנות ואפילו לא לחברים. גם כשהאוטובוס נוסע, הוא נוסע! לא עוצר גם אם רצים אחריו, זאת, פרט אם רצה אחריו בחורה צעירה בחצאית ורצוי בעקבים. אז בדרך כלל, הנהג, רואה את המראה המשובב במראה, 'מתחשב' ועוצר גם באמצע הכביש.
וכך, במחשבה אופטימית זו, אני רואה את האוטובוס ומתחילה לרוץ אחריו… הנהג מסתכל במראה, רואה אישה מבוגרת בת 60+ רצה אחרי האוטובוס ונוסע, בלי להניד עף עף. לא בקשתי שיעצור באמצע הכביש, אלא שימתין עוד דקה אחת, כי אני ממש ליד דלתו!

אני מאמינה שתחושה זו של איפה ואיפה בין אנשים צעירים ומבוגרים, היא הסיבה הגורפת לנשים שעושות ניתוחים פלסטיים; הרצון להמשיך ולהראות צעירה, מבוקשת, מחוזרת ומכובדת בעקבות כך! כנראה שזה אפילו שווה את הכאבים, ואת הקושי להתרגל לפנים החדשות שמקבלים על הפנים.
צריכה לעשות החלטה: או שאפסיק לרוץ אחרי האוטובוס או שאחפש מנתח פלסטי…

הקיץ בעיצומו ורבים באים להתקרר ולבלות בחוף הים. גם אני גיליתי השנה את הים, למרות שהוא ממוקם במרחק מטרים ספורים מביתי, גיליתי אותו שוב כשהרופא הציע שהמים יהיו תרופה למכאוביי. (תרופת וודו)
חוף מציצים נמצא סמוך לחוף הדתיים (היפה בחופי תל-אביב, לדעתי). ביום רביעי היה יום גברים בלבד וכך כנראה הגיעה לחוף מציצים אישה דתייה וכמה זאטוטים בעקבותיה. היא נכנסה למים בשמלתה, כנהוג וכמקובל אצל הדתיים. עם הכנסה למים, השמלה נרטבה ונדבקה לגופה. זה היה מראה מרהיב ומביך גם יחד. האישה בסוף שנות העשרים לחייה; נאה, גבוה ומחוטבת עמדה מולי וכל חמוקי גופה הנהדרים היו נגלים ובולטים יותר מכל ביקיני נועז אם הייתה לובשת. במים שהו ושחו ילדים, נשים וגברים, מיד ראשם של כל הגברים הוסבו אליה ולא נטשו. אכן, גם אני הרשיתי לעצמי להסתכל בגופה שהיה כל כך נשי ומושלם. כשהסתובבה לאחור, המראה היה מפתיע, ממש חגיגה לעיניים: ישבן יפה ומחוטב נגלה לעינינו על כל פרטיו וקווי המתאר שלו. האישה הצנועה לא לבשה חזייה מתחת לשמלתה, וכך חזה היה כמצויר ממש או יותר נכון כתבליט שלם של האלה אפרודיטה.

גבירותיי הנשים הדתיות והחסודות, אם אתן רוצות לרחוץ בים בחוף מעורב, הרבה יותר צנוע ונחבא אל הכלים יהיה ללבוש בגד-ים שלם! (יש גם בגדי-ים צנועים, אם מחפשים), בגד-ים עדיף וצנוע!!! מאשר ללבוש את השמלות והחולצות שנדבקות לגוף ומראות במדויק את הגוף, על כל פרטיו נקביו ובליטותיו.

למרות שלא יכולתי להסיר את עיניי מאפרודיטה, נכנסתי לים לשחות. הפגישה עם המים הייתה דוחה ביותר. המים היו עכורים, מלאים בלכלוך וחלקיקי פסולת שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מהמים עצמם. בנוסף, טינופת מסוגים שונים כמו שקיות, וזבל אחר צפו על פני המים. כל רגע 'דבר' בלתי מזוהה אחר נדבק לגופי. החוויה הייתה קשה ומגעילה, אין לי מילים יותר רכות או עדינות לתאר זאת. היות והגעתי לים גם מהבחינה הבריאותית, אילצתי את עצמי להמשיך לשחות ולעשות את תרגילי ההתעמלות במים, כל זאת בחריקת שיניים. רגע השבירה היה כשדג מת נדבק לי לכתף… מהיכן בא? למה מת? האם מישהו בדק את רמת הזיהום בחוף מציצים באותו יום? מובנת לכול המשמעות של דג מת צף בים…

מדי יום ביומו אנחנו שומעים על חוף אחר שנסגר מסיבת הזרמת שפכים לים!!!!!!
לאחרונה דובר רבות בעיתונות ובכלי התקשורת על 'ארץ ירוקה'. היכן היא?
בינתיים, הכל לשפה ולחוץ. הרשויות מרשות לעצמן לשפוך את הצרכים שלנו לים ואין מושיע ואין גואל! הגועל נפש חוגג בחוף הים.
עשרות פרסומות חסרות תועלת שוטפות לנו את המוח בטלוויזיה מדי יום, מדוע לא מעלים את הנושא איכות הסביבה לסדר יום קבוע?
ניתן לנקות את הזבל בחופי הים היפים שלנו ע"י תלמידים, קרי עבודה מעשית באיכות הסביבה. גם מתנדבים רבים ירתמו לפרוייקט כזה.
ומה עם הדבר הפשוט לזרוק את האשפה במקומות המיועדים לכך?
אבל לצערי הדג מסריח מהראש.

תל-אביבים יקרים, שומרי איכות הסביבה, 'צלול' ואוהבי הארץ! (*)

גונבים לנו את קו הים מתחת לאף!
ישנן תוכניות בשלבים מתקדמים, לבניית רבי קומות ומגדלים בקו הראשון מול הים!
תל-אביב לא שייכת לתל-אביבים בלבד, זו עיר האמנות, העסקים, עיר החופש והחטאים…

דבר ידוע במחוזותינו שרק הכסף מדבר כאן.
יופיו של קו המים בארץ נדיר וכן החול הזהוב והנפלא, הדיונות, גבעות הכורכר וכו', יש לשמור עליהם!

בשנת 2003 הכריזה אונסק"ו על העיר הלבנה של תל-אביב כעל אתר מורשת עולמית.
עיר הבאוהאוס! חופי תל-אביב הם חלק בלתי נפרד מיופיה של העיר!

כל אוהבי הארץ, צריכים לפעול יחד, לשנות את רוע הגזירה!

(*) סליחה אם שכחתי עוד חשובים ברשימת האיכפתניקים.