מסדר זיהוי - הקמת מאגר טביעת אצבעות

חוק הקמת מאגר מידע של תמונות פנים וטביעת אצבעות של כל אזרחי המדינה, הולך ומתקרב.

מה דעתכם?

הממשלה אישרה היום (ראשון) את העברת הצעת חוק מאגר נתונים ביומטרי לדיון בוועדת השרים לחקיקה. על פי הצעת החוק שהציע משרד הפנים, יוקם מאגר מידע לאומי ביומטרי שיכלול תמונת פנים וטביעות אצבעות של אזרחי המדינה.

שר המשפטים דניאל פרידמן טרם גיבש את עמדתו והוא יכנס את ועדת השרים בשבועות הקרובים.

באתר האגודה לזכויות האזרח בישראל נכתב היום:   היום (3.8.08) אישרה הממשלה הצעת חוק להקמת מאגר מידע ביומטרי במשרד הפנים, שיכיל טביעות אצבע וזיהוי תווי פנים של אזרחי ותושבי ישראל. באגודה מזהירים: הקמת מאגר מידע כה רגיש היא צעד מסוכן וחסר הצדקה, שאין לו אח ורע במדינות דמוקרטיות מערביות    >>> 
03/08/2008 

לשכת עורכי הדין הביעה התנגדות להצעת החוק בניסוחה הנוכחי. 

אני חושבת שזו פגיעה חמורה בזכויות הפרט ובחופש שלנו!

אזרחי המדינה במסדר זיהוי?

לדעתי, המדינה סוגרת על אזרחיה.

מהליצ'י ועד הדובדבן

בארץ הפירות האקזוטיים ומסעדות הגורמה יש גם מעברי חצייה!

לאחרונה ראיתי שוב ושוב בדוכני הפירות את הליצ'י, הדובדבנים, השקדים והתאנים.

הליצ'י פרי מקסים וטעים, עם פריחה יפהפיה, שערגתי אליו מאז שאכלתי אותו לראשונה במסעדה סינית בלונדון בשנות ה-60.

כעת הליצ'י גדל בארץ, הוא נחלת הכלל ובמחיר סביר. בוודאי גם מיוצא בהצלחה לחו"ל.

ובאותה נשימה - כולנו נהנים ממגוון מסעדות הגורמה, היינות המשובחים שאנחנו שותים, בקיצור הפכנו להיות עניני טעם.

אבל בעניין אחד הלכנו אחורה - הרגלי הנהיגה וזהירות הנוהגים בכבישים.

כמעט מדי יום אנחנו שומעים על הרוגים במעברי החצייה.

איך ערך רב לענינות טעם כשההרגלים שלנו בכביש הם ברוטליים.

תנו זכות קדימה להולכי הרגל!

מה שוות מסעדות הגורמה והליצ'י העדין לחייך, כשאין כבוד לחיי אדם?

כשאין תשומת לב להולך הרגל שעובר כדת וכדין במעבר החצייה.

אני אישית משתדלת מאוד לעצור במעברי החצייה.

עוד דקה מזמני היקר….

אין כמו דוגמא אישית. ממליצה.

התאים הסדוקים

מחלות דופקות לנו בדלת החיים השקטים,

באם איננו פותחים ועונים

הן מיד נדחפות מהחלונות והחרכים.

יש ימים ואנו נענים ופותחים

והחולי מתיישב בסלון ומסביר פנים

מתחזה לאומלל ואנו מרחמים.

 

אנו כואבים ודואבים

לא תמיד טורקים לו את הדלת מול הפנים

והמחלה כבעלת-בית מימים,

משתלטת על כל חלקה טובה והאזורים השכיחים.

 

כמו בכאלה המקרים ובחיים הרגילים,

צריך לעמוד בשער ולסלק את הנבלים

המשתלטים על 'שלנו' - גורסים ורומסים!

 

יש לצאת למלחמה עם ירקות, מילה טובה והתותחים - הוויטמינים,

המשימה אחת - להחזיר ולכבוש את 'השטחים הכבושים',

לא ניתן יד לחולי, לנגיפים ולתאים המתפצלים!

נעמוד בפרץ בכל התפרצות, נמגר האוייב מבפנים!

נבריא 'השטחים הכבושים'!

אחרי! אחרי התאים הסדוקים!

המדינה שלי לא מכבדת את תושביה ואותי

המדינה שלי לא מכבדת את תושביה ואותי. משמגלים את האמת הזו, זה מאכזב, וההרגשה היא הרגשת בגידה.
הדברים לא קורים בבת אחת, אלא טיפין טיפין.
הנה, רואים את היחס לזקנים.
הנה רואים ושומעים על היחס לניצולי השואה!!! וזאת למרות שהשואה - היא בבת עיניינו, הנושא שעליו גדלנו. הנושא שנושא את 'הכאב והזיכרון הלאומי'.
שומעים על 1/2 מליון ילדים החיים מתחת לקו העוני, ילדינו שלנו, במדינה שלנו, והחיים מתגלגלים הלאה. כן, יש את ארגון 'לתת' ויש אגודת 'מזון לחיים', אגודה 'מטבח זול לנצרכים', אגודת 'יחד' ועוד. אבל בילדים לא מטפלים, המדינה לא נערכת לשנות את הסטטוס הכלכלי שלהם ושל משפחותיהם, ואנחנו מחכים בשקט ובחשש להכרזה הבאה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
הנה, המורים, כשלו להביא לעצמם את המעמד הכלכלי והכבוד הראויים להם. נעשה הסדר זמני-קבוע והשביתה והיאוש נשארו בפתח. צריך להזכיר למנהלי המדינה הזו, שהשכלת ילדינו יורדת ללא תקנה. ראו את המדינות הנאורות שחושבות על העתיד - אירלנד, שעשתה שינוי רדיקלי ויש תוצאות מצוינות, יפן, בה תמיד חינוך הילדים עומד מעל לכל, הארצות הסקנדינביות, שמזה שנים ארוכות אצלם מורה מקבל שכר גבוה במיוחד, כי מדברים בילדים, בעתיד העם.
והנה החינוך הגבוה - האם זה הגיוני שהוקם 'הפורום להגנת ההשכלה הציבורית' - שמורכב מאנשי סגל וסטודנטים, ששם לו למטרה 'להיאבק בהפרטת ההשכלה הציבורית בישראל'? למה הם צריכים להילחם במקום ללמוד וללמד? המדינה לא רואה או מתייחסת למאבק הזה!
(81 יום לשביתה. ואם השביתה תסתיים, האם יטפלו בבעיה היסודית של הצלת ההשכלה הציבורית?) איך יתכן שהנחיתו שנה בשנה את ההפחתה בתקציבים לאוניברסיטאות, ללא תכנון מראש לעתיד, כמו שמקובל בארצות הנאורות?! איננו נותנים את הדעת שאלו המוסדות שלנו - של תושבי מדינת ישראל, שלי ושלך, פעם היו גאוות העם.
הנכס העיקרי שלנו הוא האנשים, ומנהלי המדינה הנאורה שלנו בל ישכחו זאת. (כמה אנחנו אוהבים לקרוא לעצמנו נאורים ועם סגולה.)
השבוע דיברו על קצבאות הזקנה. שר האוצר העלה דרישה לשנות את תשלום הקצבה האחידה של קצבאות הזקנה ולשנותם עפ"י הרמה הכלכלית של כל פרט ופרט. למזלי הטוב, ולמזלה של כל אוכלוסיית המעמד הבינוני, הדבר לא קרה הפעם. אבל ברור, ששר האוצר מחכה לנו בפינה. באיזו זכות המדינה מתכננת לגעת בכספי קצבת הזקנה שלי? ישנו הסכם בלתי כתוב בינינו למדינה - משלמים מסים וביטוח לאומי במהלך שנות עבודתנו הפוריות, ובזקנתנו, נקבל קצבת זקנה. אני לדוגמה, שילמתי עשרות שנים מס הכנסה וביטוח לאומי כדת וכדין, כבעלת עסק עצמאי. והנה, לוטשים עיניים לקצבת הזקנה שלי ושל כל אחד מאתנו.
ואחרון חביב, Big brither is watching you. כל מי שחידש את רישיון הנהיגה שלו, הופתע לקבל הנחיה: "עליך להצטלם מחדש אף אם הצתלמת בעבר" - על פניו משפט פשוט, אבל האמת שעומדת מאחוריה היא, שהמאגר הגדול והעדכני ביותר במדינת ישראל על תושביה הוא - מאגר משרד הרישוי. המשטרה נעזרת באינפורמציה הקיימת והמתחדשת במאגר הזה ואי לכך נדרשת מאתנו כל מספר שנים 'תמונה עדכנית'. הדרישה באה כתמימה וצדקנית: עבור רישיון הנהיגה. מה חשיבות התמונה העדכנית ברישיון הנהיגה? אין לה חשיבות כלל, אלא למטרת העברת הנתונים והשימוש בהם למשטרה. תמונה עדכנית של כל אחד מאתנו, נאגרת למקרה הצורך.
לעניין זה המדינה דואגת ולא מוותרת.
….שנהיה רק בריאים.

הכנסת אישרה את חוק "האח הגדול" :-(

הכנסת אישרה היום את חוק "האח הגדול" בקריאה שנייה ושלישית וכולנו מחרישים!
הצעת החוק שתאפשר לרשויות האכיפה לעקוב אחר מקום הימצאנו של אדם, בכל רגע נתון פוגעת בזכותנו לפרטיות, ואינה עולה על הדעת במדינה חופשית דמוקרטית. נשיא בית-המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, כינה את הזכות לפרטיות: "החשובה שבזכויות האדם". גם יו"ר הוועדה להגנת הפרטיות בלשכת עורכי הדין - עו"ד דן חי, יצא בקריאה נגד.
לאן הגענו?
כל עובד שכיר חמישי נמצא מתחת לקו העוני!
זה לא הבית שעליו חלמנו.
מה שמדאיג זו האפטיות…. חוסר המעש.
וכך ה'אח הגדול' ממשיך להתעצם, לרדות בנו.
אנחנו יצרנו אותו במו ידינו.
אותם אנחנו בחרנו.

פעם שררה כאן שיטת הקומבינה, כעת חזרנו לתקופת המדבר להקריב לעגל הזהב ועל כולנו שורה האפטיות והסגידה לעגל הזהב.
אין פלא שחינוך לא מעניין אותנו, או ההשכלה הגבוהה!
אין עבר, אין עתיד, רק בזהב עסקינן.

כאב בטן קולקטיבי

בזכות התחושה הפנימית של ידידתי בתיה, אני כותבת את הפוסט הזה.
קשה לי להגיד בפירוש - אבל אני מחפשת את האמת. זה נשמע גרנדיוזי מדי, אבל החיפוש אחר האמת הוא המעניין - הדרך!
ומה יהיה אם אמצע? מה אני אעשה אז?
האמת! :-)

בבלוג שלי אני כותבת כשהדברים פורצים בכוח, על נושאים שונים שמציתים אותי. הבלוג צעיר, אבל אני שמחה שיש לי במה קטנה בה אני מדברת עם העולם - מספרת, מתארת חוויות ומוסיפה את צורת הראייה שלי. אני כותבת על נושאים שאני רואה אותם כחשובים, ומצפה שיהיה דיון עליהם, שיעוררו אחרים למחשבה. גם כשזה לא קורה בהיקף שהייתי רוצה, ויש לי רק קוראים בודדים, דיינו!

מאז ומעולם הדברים שעניינו אותי היו קשורים לנחלת הכלל. גם בעבודה האמנותית שעשיתי התייחסתי לחוויות קולקטיביות ולא דווקא לכאב הפרטי. בדרך כלל מדברים על כאב, זה מעניין, אבל זה לא מספיק בשבילי, אני חושבת שהשילוב צריך להיות בין שניהם, החוויה הפרטית והחוויה הקולקטיבית, במילים אחרות - האוניברסליות.
גם בספר שכתבתי, לעניין הזה היה מקום חשוב בהחלטות שלי.

למשל, אין הפרדה בזבל שלנו בין עיתונים, בקבוקי זכוכית, בקבוקי פלסטיק, פחיות שתייה וכו… ואין מקום לאיסוף נוח לבטריות שמרעילות את האדמה היקרה שלנו. כמה אנחנו נלחמים עליה וכמה אנחנו מזלזלים בה, בצורה בוטה וקולקטיבית! גם אני כאזרחית, לא צועקת מספיק לשינוי. זה כאב הרבה יותר גדול ועמוק מהכאב הפרטי שלי.

נדבר רגע על הרשימה של אתמול, בכיכר רבין, שילבתי בה תיאור של האירוע והבאתי ממחשבותיי. לא התכוונתי להביא את קורא הבלוג למקום שלי, או לשכנע בצדקת דברי, אבל כן, הכוונה הייתה לספר מה ראיתי ולהוסיף את מבטי הספציפי. עובדה, היום נכתבו הרבה מאוד כתבות ופוסטים על העצרת של אתמול, וכל אחד דיבר בשפה שונה וכתב מזווית אחרת; מה ראה, מה שמע ומה הוא חש.

הדיאלוג הוא שמעניין, וזוהי הדרך לשינוי!

בלי לחלום על דימוקרטיה, בלי לדבר עליה, בלי להצביע ברגליים בכיכר, דבר לא יקרה!

התגובה שצמחה לפוסט שלם - זה תהליך הביטוי שהופך לחשיבה קולקטיבי, כפי שניתן לראות בפוסט "איך הפסקתי להאמין בדמוקרטיה", מאת זוהר מנור-אבל.

12 שנים עצובות לרצח רבין, בכיכר רבין (4.11.95 - 4.11.07)

לצערי הרב היה צריך להיוולד התינוק הזה, כדי ששוב יידלקו האורות בעוצמה כזו בכיכר לזיכרו של יצחק רבין. השנה הגיעו כ-150,00 איש, לעומת כ-100,000 איש בשנה שעברה. אז הכיכר נכנסה לשגרה, ובאיה בימי הזיכרון הלכו ופחתו.
אני זוכרת היטב את השנה שעברה, הרוב היו צעירים וצעירות מתנועות הנוער שנשאו באופטימיות שלטים כבדים ממשקלם. בכיתי למראה הצעירים הללו שצעקו "שלום עכשיו"!
הם הם אמרתי בלבי 'בשר התותחים' של המלחמה הבאה. ולצערי, אכן צדקתי.

נהג המונית שהביא אותי היום לכנס, אמר בידענות של נהג מונית: 'מי שקבע את תאריך ההתייחדות, קבע את תאריך הלידה! יחד עם הניתוח הקיסרי, שניתן לקבוע אותו על-פי רצון היולדת, הם יכלו לדייק, וכך הצליחו לשגע את כל המדינה! רק חבל שהשופט שכח אותנו האזרחים בסיפור הזה!' סיכם נהג המונית.

הכנס הערב החל בהשמעת קולו העמוק של יצחק רבין מכל קצוות הכיכר, מהמפגש הדרמטי ההוא ב-4.11.95, יחד עם קולות רוחשים של הקהל מאותם ימים.
שייקה לוי מהגששים, הקונצנזוס הלאומי, פתח ב"שיר הרעות".
את הטקס הנחה ברגש ארהל'ה ברנע שהדגיש כי יש להזכיר את הרצח ולא את הרוצח! 'לא נשכח ולא נסלח!' אמר בפאטוס.

הקהל היה מגוון, בשום אופן לא יכולים להגיד המקטרגים כי הגיעו רק המגוייסים מתנועות הנוער; הגיעו צעירים ומבוגרים, אנשים שרצו להיות שם, עמדו חמורי סבר ועצובים.

שוב בוקע מהרמקולים קולו העמוק של יצחק רבין - קול רגוע ומרגיע, אבל הוא נדם אז, ביום ההוא ונרצח. רואים במסכים הגדולים את פניו המחייכות של רבין, אין ספק, פנים טובות היו לו, מחייכות בביישנות הידועה. פניו ודמותו כמו סבא יקר לכולנו, שמחייך ומחבק בחיוכו את כולם. כעת מראים על המסכים את מאות ואלפי הצעירים והצעירות מאותם ימים בנובמבר 95, דור הנרות. הדור שדומם כעת ולא פועל. לא דופק ברגליו בכיכרות כמו באותם ימים, כשהיו צעירים וחולמים.<
שמעון פרס, נשיא המדינה אמר שיצחק רבין היה 'מדינאי ולא פוליטיקאי'.
אהוד ברק, שר הביטחון אמר: 'אנחנו מתגעגעים אל האומץ והיושרה של יצחק רבין. מתגעגעים אל האיש הביישן נטול הרהב והיומרה - תכונות שכה נדירות היום במחוזותינו.'
שמחתי לראות את ראש עיריית ירושלים, אורי לופוליאנסקי שגם הוא בא לכיכר. 'רבין נרצח וכולנו נפצענו אנושות' אמר.
שרית חדד שרה את 'שמע ישראל' ורבים הצטרפו למילות השיר:…'הכאב גדול ואין לאן לברוח'.

יובל רבין, דיבר בכאב: 'אבי הגן על כולנו, אבל אף אחד לא הגן עליו!'

ואכן המחשבה הזו עברה בראשי הערב. ראיתי את הבדיקות המדוקדקות באזור הסטרילי, עם מצלמות ומכונות זיהוי החפצים והרנטגן; שוטרים צמודים וצפופים היו פזורים בכל האזור. איך לא הקפידו כך אז? היום בקול רם אומרים שהיו התראות ברורות על מתאבד ערבי, אבל היהודי הוא שהצליח.
יובל רבין, מדבר זו הפעם הראשונה ב-12 השנים מאז רצח אביו, מזכיר את קולות המסיתים היום שנשמעים ללא מענה: 'היום בדיוק כמו אז!' הוא מדבר על הרוצח שממשיך להתל בכולם, כולל היתר הנישואין ובית הכלא שהופך לאולם שמחות ופסיקתו של השופט צבי גורפינקל.(*) הוא מסיים בקריאה לחזק את הממשלה של אולמרט בדרכה לשלום! ומסיים בשיר ששר אביו בכיכר ב4.11.95-: '…ובכל הכיכרות הריעו רק שלום!'

כמו בכל שנה, אביב גפן מסיים את הערב, שר ברגש ומזכיר לנו שוב את היום העצוב ההוא.

(*) לאסיר בטחוני ערבי השייח ראאד סלאח מחגנה, בדיון משנת 2004, לא נתנה אפשרות להחזיק את בנו שנולד בזמן שהותו בכלא.

לא הבנתי מה ההבדל?
דווקא עם היהודי הרוצח - רוצח ראש הממשלה! אתו היינו צריכים להחמיר!!

עדכון אחרון: איתמר בן-גביר, פעיל ימין, הגיש תלונה הערב, נגד יובל רבין במשטרת חברון בגין דבריו של רבין נגד השופט צבי גורפינקל, שהייתה בהם עבירת זילות בית המשפט והעלבת עובד ציבור.

ליאונטינה ארדיטי 1929-2007

אתמול נפטרה דודתי האהובה והמיוחדת ליאונטינה. התמזל המזל והגורל גם יחד והייתי נוכחת ברגעיה האחרונים.

ליאונטינה הגיע לארץ לפני כחודשיים ובקשה להקבר ליד קבר אמי דבורה בערד.

קצרה היריעה בידי מלספר על חייה ומעשיה. אני מחזיקה בידי ספר ביוגרפיה שנכתב עליה בשנת 2002, הוא אחד מסדרת ספרי ביוגרפיה על האישים המשפיעים ביותר בבולגריה. היות והוא כתוב בבולגרית, לא יכולתי אלא לדפדף בספר, להסתכל בתמונות ולראות במספרים את פועלה בתיאטרון בבולגריה במשך למעלה מחמישים שנה; החל משנת 1951 כשחקנית, במאית, מנהלת התיאטרון הצבאי הלאומי הבולגרי במשך שלושה עשורים, מקימת תיאטראות חובבים, שיחקה וביימה הצגות תיאטרון מצ'כוב שאהבה ועד להופעות בסרטים, ביניהם סרטה האחרון ב- 2006 בו שחקה כבושק'ה, בסרט צרפתי שהופק בבולגריה. היא הייתה השחקנית הראשונה שהעזה והופיעה בהצגות יחיד! אחת מפעולותיה המוערכות ויוצאות הדופן - עבודתה בהתנדבות במשך 30 שנה - היא הקימה וניהלה תיאטרון חובבים בעיר שוליים 'לום' בגבול רומניה. התיאטרון זכה וזוכה כל השנים במקום הראשון בתחרויות תיאטרון חובבים קהילתי.

גם בשנים האחרונות לא הפסיקה לפעול, וכך הספיקה להציג מעבודות הקולאג' שייצרה בתערוכה בסופיה.

ספר שכתבה על חייה, חיי משפחתה והקהילה היהודית בבולגריה בתקופת הנאצים (1995), תורגם לגרמנית ויצא לאור בגרמניה (2002). באותה עת, הצטלבו דרכנו ושמחנו מאד לדעת ששתינו עוסקות בכתיבת ספר על ההיסטוריה המשפחתית. כל אחת כתבה את ספרה וסיפורה מזווית ראייה שונה; היא התמקדה בתקופה הנאצית ואני בתקופה שאחריה ועד העלייה לארץ האביב הקצר של גרטה גרבו, כך שבאופן מפתיע וללא תכנון מראש, אפשר לומר שכתבנו ברצף היסטורי.

הפגישה הראשונה שלי עם ליאונטינה הייתה לפני כ-20 שנה באחד מביקוריה בארץ, היא הגיעה כבמאית התיאטרון עם להקתה, למספר הופעות בארץ. פגשתי אישה מעניינת, עם חוש הומור, כריזמטית, שהביעה את אשר על לבה במלוא פה, אפשר להגיד - תפסה את החיים בשתי ידיה וחיבקה אותם.
זו הייתה פגישה מכוננת עבורי, עם ההיוודעות לענף במשפחה של אנשי תיאטרון, קולנוע וספרות שלא ידעתי שדמם זורם בעורקיי.

(רשימה ראשונה בסדרה…… סתם)

שנה חדשה, מותר ורצוי גם לצחוק!!

הפעם רציתי לספר בדיחה שנשלחה אליי מלוס אנג'לס. (בהמשך לפוסט הקודם)
אישה כבת 45 לקתה בהתקף לב ונשלחה באופן מיידי לבית חולים לניתוח. בהיותה בין החיים והמוות על שולחן הניתוחים, ראתה את אלוהים.
שאלה אותו: האם תם זמני?
אלוהים ענה לה: לא!! נותרו לך 43 שנים, 3 חודשים ו-8 ימים לחיות.

מיד לכשהחלימה, נשארה בבית חולים ועשתה ניתוח פלסטי בפנים, שאבה שומן בירכיה, עשתה השתלת חזה וניתוח לייזר לחיטוב הבטן. אח"כ שינתה את צבע שיערה, עשתה יישור שיניים והלבינה אותן - כל זאת במסגרת ההבטחה שיש לה זמן כה ארוך לחיות.
בתום הטיפול האחרון בבית חולים, יצאה לביתה, חצתה את הכביש ליד הבית ואמבולס דרס אותה והרגה.

כשהגיעה האישה לפני האלוהים, שאלה: חשבתי שאמרת שנותרו לי 43 שנים. למה לא הוצאת אותי מגלגלי האמבולנס?

השיב אלוהים: לא הכרתי אותך!!

לרוץ אחרי האוטובוס

קודם כל הברכות:
שנה טובה מאושרת ושמחה!

שנת שלום!

בריאות טובה ושכל החלומות יתגשמו!

לאחרונה, אני מתמרנת ובוחרת בקפידה את כלי התחבורה הנוח עפ"י המטרה והזמן שבידי. פעם נוסעת ברכב הפרטי, פעם ברכבת, רוכבת על האופניים לסידורים בכל העיר ונהנית, נוסעת במיניבוסים של הקווים 4 ו-5, ולאחרונה גיליתי את האוטובוס. מצחיק אותי לשלם כפנסיונרית 2.60 = שני שקל וששים אגורות! עבור הנסיעה.
וכך נתקלתי מקרוב, במראה הידוע של אנשים שרצים אחרי האוטובוס. האוטובוסים שומרים הרבה יותר על 'הכללים' לעומת פעם, ולא עוצרים אלא בתחנות ואפילו לא לחברים. גם כשהאוטובוס נוסע, הוא נוסע! לא עוצר גם אם רצים אחריו, זאת, פרט אם רצה אחריו בחורה צעירה בחצאית ורצוי בעקבים. אז בדרך כלל, הנהג, רואה את המראה המשובב במראה, 'מתחשב' ועוצר גם באמצע הכביש.
וכך, במחשבה אופטימית זו, אני רואה את האוטובוס ומתחילה לרוץ אחריו… הנהג מסתכל במראה, רואה אישה מבוגרת בת 60+ רצה אחרי האוטובוס ונוסע, בלי להניד עף עף. לא בקשתי שיעצור באמצע הכביש, אלא שימתין עוד דקה אחת, כי אני ממש ליד דלתו!

אני מאמינה שתחושה זו של איפה ואיפה בין אנשים צעירים ומבוגרים, היא הסיבה הגורפת לנשים שעושות ניתוחים פלסטיים; הרצון להמשיך ולהראות צעירה, מבוקשת, מחוזרת ומכובדת בעקבות כך! כנראה שזה אפילו שווה את הכאבים, ואת הקושי להתרגל לפנים החדשות שמקבלים על הפנים.
צריכה לעשות החלטה: או שאפסיק לרוץ אחרי האוטובוס או שאחפש מנתח פלסטי…

לעמוד הבא »